<h1>המנהיג הלכ' סעודה</h1>
<h2>דף כה:</h2>
תנייא [ברכות נ"ג ע"ב] והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש, זה שמן הטוב, אני יי' אלהיכם זו ברכה. ושנינו כשם שמזוהם פסול לעבוד' כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, וכת' רב אחא משבחא ז"ל, דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח נקר' מזוהם, אבל דבר (שאינו) [ה]קרב לגבי מזבח אינו מזוהם, ואין צריך ליטול ידיו קודם ברכה שיאכל דבר הקרב לגבי המזבח אלא משום דאמ' אחר כל אכילתך אכול מלח, ואיכא למיחש דאיכא בה מלח סדומי' שמסמא את העיניים או משום דמים אחרונים הרגו את הנפש, ולאחר ברכה יטלם ודייו. מי שנטל הכוס לברך וידיו מזוהמות צריך ליטול ידיו ולברך עליהן על נטילת ידים לפי שמים ראשוני' מצוה ולא חובה מוידיו לא שטף במים, הא שטף טהור בתמיהה אלא מכאן לנטילת ידים מן התורה, ומים אחרוני' מצוה וחובה דעדיפי מראשוני' שהרי אמ' בעירובי' [י"ז ע"ב] בד' דברים שפטרו את המחנה ורחיצת ידים אחת מהן, ואמרי' התם לא שנו אלא מים ראשוני' אבל מים (ראשוני') אחרוני' חובה שהן משום זוהמא ומשום סכנה הרי הן הראשוני' והאחרוני' ותרווייהו אסמכוהו רבנן אקראי, א"כ יש לברך עליהם. ואם לית ליה אלא שיעור לחדא יניחם לאחרוני' ומנקי בעפר לפני הסעודה מינקי בכל מידי דמינקי בעיא מנח המים לאחרוני'. והדלקת נר בשבת חובה [שבת כ"ה ע"ב] כל בנות ישרא' לברך עליה לפי שהיא חובה ומצוה, ובזה השוו כל גאוני עולם, אבל אם אכל דבר שאינו מזוהם בוודאי אין צריך לברך עליהם דאין כאן מצוה אלא חובה בלבד.
<h2>דף קיט.</h2>
גרסי' בשבת פרק כל כתבי, מעשה בלדוקייא אחד שהיה לו שלחן זהב משאוי י"ו בני אדם וכשהיו מניחין אותו אומ' ליי' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקי' אותו אומ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ובברכו' רבא רמי כתי' ליי' הארץ ומלואה, וכתי' השמי' שמים ליי' והארץ נתן לבני אדם, לא קשייא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.
